<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' זריקא</h1>
<h2>דף קי:</h2>
וכה"ג נמי בפ' כל הבשר גמ' הכחל קורעו, א"ל אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו (כי) כבדא מה אתון ביה כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל לר' אמי שלקי ליה ואכל כי אתא לגבי א"ל למיסר נפשיה לא קמיבעי' לי כי קמיבעי' לי למיסר חברתה מאי שנא למיסר נפשה דקתני במס' תרומות פ' בצל שנתנו לתוך עדשים [פ"י מי"א], וה"ג לה התם ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת, אבל בתוספת' דתרומה פ' דג טמא שכבשו עם דג טהור [פ"ט] ברייתא זו דמייתי לקמ' [קי"א ע"א] ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר מתובלת אוסרת וכו', רישא דמתניתין וברייתא הכי איתא ר' עקיבא אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר, ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד וכו', והתוספתא ר' עקיבא אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר ובבשר בבשר אסור וכולן שנתבשלו זה עם זה (אס') הרי אלו אסורי' ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת. כבדא מה אתון ביה, ופירש"י מותר לבשלו בקדירה או אסור מפני שפולט דם ואעפ"י שכולו דם ואפילו הכי לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור וכו', כי קמיבעיא לי למיסר חברתא א"ל הא נמי לא תבעי לך דקריבו לן קניא בקופיה ואכלינ' אלמא לאסור חברתה נמי לא אסרה, מתקיף לה רב אשי ואיתימא ר' שמואל מזרוקניא ודילמא פי קנה חוץ לקדירה הוה אי נמי הוה חליט ליה מעיקרא דהא רב הונא חלטי ליה בחלא דרב נחמן חלטי ליה ברותחין, קניא בקופיה פירש"י הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד וכולן נתבשלו יחד, ופי' פי קנה חוץ לקדירה היה וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויצא הדם דרך חללו חוץ לקדירה וכן כל רבות' שווין בפי' זה. ואני מסופק אם אותו קניא בקופיה נמלח מתחילה לקדירה או לא, דאם נמלחה אם כן אף הכבד נמלחה כיון שהיה הכל מחובר ואם הוא כן שמלחה תימה [למה] לא אסרה פליטת הכבד את המחובר לו, ויש לדחות כיון שהכל היה טרוד בפליט' לאלתר הודח והושם בקדירה קודם שישהא בניחת פליטת ואח"כ יבלע, ואם לא נמלח מה הועיל פי קנה שהיה חוץ לקדירה בין כך ובין כך מה מועיל לפי קנה לחוץ וכי כל פליטתו אינו אלא מבפנים דרך הקנה וכי משום דם סימפונות הכבד לבד הוא נאסר דאיבעי' לן עיקר הבעיא עלה דמא היוצא מכל הכבד שפשיטא לן כל זמן שאין דם יוצא (הדר) [מותר] הוא אבל דם הכנוס בסימפונות מאן לימא לן דלא מעלמא אתי ליה כדם הכנוס בלב דאסקינן במס' כריתות פ' דם שחיטה [כ"ב ע"א] דבשעת (היוצאה) [יציאת נשמה] נשרפה. ותו דמסקינן לקמן [קי"א ע"א] חזייה לההוא כבדא דהוה ביה סימפון מלי דמא ואמר למחתכיה שתי וערב וחיתוכה לתחת דמדב דייב דם האיסור לברא ש"מ דודאי דם שבקנה וסימפוני הכבד אינו מן הכבד אלא מעלמא, ואם מדם הכבד הוא לא התירה תורה אלא הכבד אבל דם שבקנה הכבד כיון דדם כברייתו הוא לא התירתו תורה, ויכולין אנו לומר כיון דחלטי ליה אי נמי מצמת צמתי ליה בחלא או ברותחין שוב אין בו פליטת איסור, מיהו בעיניה למיכליה אסור כלומר דם הנמצא בקנה הלב או בסימפון הלב הרי כדם הכנוס בלב דהלב מותר והדם אסור אף כאן הכבד מותר ודם הקנה אסור כמיזרקי (דשדרייה) [דשדייה] אגומרי דאע"ג דנורא מישב שייב מ"מ הדם הכנוס אסור, הילכך תמיה אני נהי דפי הקנה שהוא חוץ לקדירה מועיל לדם שבסימפונות שיוצא לחוץ מיהו דם היוצא מן הכבד עצמו הוא נשאר בקדירה ונבלע בריאה ובמה שתלוי בו שהרי הכל מתבשל בקדירה והיאך יהא שלא יפלוט הכבד דמו בריאה, והכא לא שייך למימר נסחט האיסור לאחר שנבלע בריאה ויוצא לו דרך פי הקנה דלא שייך אפשר למימר אלא דוקא גבי כחלי'. ותו דגרסי' בכיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] אמר רבה הא מלייתא שריא, א"ל אביי והא בלעא דמא א"ל כבלעה הכי פלטה ואסיקינן הילכתא מלייתא שריא אפילו פומה לעיל מיהו מאן דאסר אסר אפילו פומא לתחת, ואע"ג דהוה לן למימר נורא מישב שייב לא אמרינן כיון דהבצק נוח לבלוע אי אפשר לחזור ולפלוט כל האיסור ואפילו למאן דשרי התם תימא אם לא אוסר כאן שהרי כל הפליטה נשארה בקדירה מה שהכבד פולט, ודוחק גדול לפרש מה שהשיבני אחי הרב ר' מאיר כי הרתיחה המפלטת הדם צומת החתיכות לפלוט מתוך החתיכה ולחוץ הילכך כשהכל בתוך הקדירה האיסור הנפלט נשאר שם וחוזר ונבלע אבל כשמוצא מקום כגון בכאן הרתיחה צומתת הכבד והדם יוצא מתוכו לתוך חללו כגון בסמפוניו ובקנה שלו ומשם לקנה הריאה ומקנה הריאה לחוץ שהרי פי הקנה לחוץ והילכך כשהקניא בקופיה וכולו מחובר נשאב הכל לצאת דרך החלל לחוץ, אבל אם נחתך הכבד ואינו תלוי עם הריאה ודאי אימא לן דנאסר המתבשל עמו. ולפי פיר' זה אין קשה ממלייתא דלא דמי, דמלייאתא החתיכות מונחות בתוך השלם הילכך למאן דאסר אסר דכיון דבלע החיצון מן הפנימי שוב אין לומר מישב שייב, ועוד קשה לי הא דחלטי ליה או בחלא או ברותחין נראה דלא היה קורעו להוציא דם הכנוס בסימפון וגם לצלי נמי רב[ה] בר רב נחמן לא היה נוהג כך דמשמע דוקא לאחר דאיקלע רבה בר רב הונא להתם ואורי להו לקרוע שתי וערב והרי משנה שלימה [חולין ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר והכי סלקא שמעתא בכיצד צולין משום דשיע, מיהו לכתחילה צריך להוציא דמו לפי שאין לנהוג כאילו מבטל איסור לכתחילה וגבי כבד נמי למה לא יקרע הסימפונות לכתחילה כדי להוציא הדם, וכן נמי למאי דסליק אדעתן למימר דהכבד אוסרת את המתבשל עמה היאך התירו לכתחילה לבשלה בפני עצמה כיון שמי הבשול איסור הוא שהרי רוטב זה נאסר כל שעה ושעה והתירו לאכול כבד מבושל בתחלה ברוטב אסור ולעיל [ק"ז ע"ב] אמרינן אההיא צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה, ובגמרא וכי נוגעים זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא, אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי, ואמאי מותר חם כזה לכתחילה מצונן וצונן כי כמו שכתבתי נראה כי דם הסימפונות של כבד איסור גמור דהא בעי למקרעיה שתי וערב בשביל שיזוב אותו דם. וגם עלה דהא דכבד גרסי' בירושלמי [תרומות פ"י ה"ו] ר' ירמיה בעי שלקה בחלב מהו ר' זירא לא אכל כבד מימיו שלקה ר' אבא ואוכלה ליה, ואית דאמרין מלחה ר' בא ואוכלה ליה, מהו לא אכל כבד מימיו צלויה מי איכא דאסר, ואי משום סימפונות יוציאה או יקרע או יתנם בשפוד, ואי מבושלת קאמר מהו מלחה ר' אבא ואוכלה ליה ש"מ (דם) [דאם] מולח הכבד ואח"כ שלקה דהרי הוא כשאר בשר, והיינו כפר"ת דפי' כבדא מה אתון ביה דבכבד תפל קמיבעיא ליה אם דם הפורש ממנה אסור או מותר, וכל הני שמעתא דכבד שלוקה דוקא בלא מלוחה אבל אם מלחה אפילו לקדירה שפיר דמי דקיימא לן מלוח הרי הוא כרותח דצלי ומה שהאור מוציא המלח מוציא ונהגינן לתת כבד צלוי בקדירה. והקשו על ר"ת מיהא שהזכרתי למעלה ודילמא פי קנה חוץ לקדירה הוה אי נמי מיחלט חלטי ליה הוה ליה נמי למימר דילמא מלוחה הוה, דמסתמא כל הריאה והדבוק מלחו מתחילה, ואין זו קושיא דכיון דאיכא למיקם אטעמא לא מקשי ליה די"ל הן טעמו בכבד דלא נמלח הילכך לא שייך למיפרך אלא מפי קנה דהוה חוץ לקדירה או שמא חלטוה אבל מליחה פשיטה להו דלא נמלחה, ועוד מקש' על ר"ת מהא דאמרינן [קי"א ע"א] ה"מ כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביום הקזה, ומקש' מה ראיה מכאן התם משום דמלוח הוה דהא פשיטא דאין נותנין טחול לבשל אלא אם כן מלחו דלא קיל משאר חתיכות בשר שנותנין בקדירה וצריכא מליחה, דהתניא בפ' דם שחיטה [כריתות כ"א ע"ב] דם הטחול דם הלב דם הכליות דם האיברים הרי זה בלא תעשה, ומוקמינן [שם כ"ב ע"א] בדם דילהו, פי' מה שנסחט מהן ולא מה שכנוס בהן אלמא דטחול כשאר חתיכות איברים הוא לענין דם והאיך ינתן לקדירה אם לא ימלחנו, ומאי האי דמסיק וה"מ כבדא דצריך קריעה לימלחיה כטחול ולישתרי, (כי) [כן] הקשו על ר"ת, ואינה קשיא דהא דמסקינן וה"מ כבדא פי' אצלי קאי, מוקריעת וחיתוכה לתחת קאי והכי קאמר ה"מ דבעי קריעה משום כינוס דם ולצלי כבדא דכינוס דמו מעלמא אתו ליה כמו שכתבתי למעלה, אבל טחול אין לחוש כלל לכינוס דמו דאפילו אם נראה לו במקום אחד כעין כינוס אינו דם ואי נמי מפני שכולו אדום כמראה דם לחתכיה ולמלחיה כאומצא דאסמיק דאמרינן [פסחים ע"ד ע"ב] דלקדירה צריך למחתכיה ומימלחיה ושפיר דמי והאי טחול נמי ליבעיה מחתכיה ומימלחיה דנימא כולו מלא דם הוא וליעבד לכל הפחות כמו לכבד קמ"ל דכל אדמימותו אינו דם אלא שומן הוא כשאר איברי בשר וברייתו בכך דהא שמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי שלימים בלא חיתוך ביום הקזה ואפילו עם שאר חתיכות בשר ומלוחי' היו כדי לטהרן מידי דם החתיכות אבל כבד מלוח אסור ליתנו בקדירה אלא אם כן נקרע שתי וערב דהא אפילו לצלי צריך לקורעו כ"ש לקדירה, ולעולם אימא לך כי קרעו ומלחו הרי כמו שכבר נצלה. וההוא דכיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] דגרסי' נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דהיינו הריאה והכבד והכל, והטעם משום דבית שחיטה חלחולי מחלחל צריכין אנו לפרש כגון (שהריאה) [שקרעיה] לכבד שתי וערב דכיון דקורעו י"ל דכשאר בשר שאינו מלוח הוא לעניין צלי ואי נמי לא קרעו גזירת הכתוב הוא ראשו על כרעיו ועל קרבו לתת בתוכו וכיון דקיימא לן [שם בחולין] דמא משריק שריק ובעלמא נמי מותר משום הרחקה אמור רבנן הילכתא בין כבדא בין טחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא, וה"מ בגבולין דאיכא למיחש דילמא בעודו לדם אבישרא מסלק ליה ואכיל אבל גבי פסח דצריך לצלותו כל צורכו אין גוזרין גזירה במקדש ובני חבורה זריזין הן ולא קשיא ולא מידי. ושלוקה שאוסרת נאסרת פירש"י שלוקה הרבה מאד כי היכי דלא תקשי לר' אמי שלקי ליה ואכל, וכן אייתו ליה כבדא שלקא. ונ"ל שלק האמור בכמה מקומות בתלמוד פעמים שהשלק יותר מן הבשול ופעמים במילתא דלא שייך ביה בשול אלא שלוקי ירקות דפסחים [ל"ט ע"א] גר' דאין יוצא בהן לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין כאן משמע דשלוק פחות ממבושל וזו ואין צריך לומר זו קתני דהא פשיטא לן דכבוש אינו כל כך כמבושל מדאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל ש"מ דמבושל הוי טפי מכבוש ושלוק דהכא בציר ממבושל והיינו דקרינן לירקות מבושלין בכמה דוכתי שלקות בכיצד מברכין [ברכות ל"ח ע"ב], בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"ב] השלק של גויים דכיון דירקות רכיכי ל"צ כולי האי בישולא דהא אפילו בכבוש סגי להו ושלוק דידהו בציר ממבושל וכן שלוק דגרסי' גבי גרוגרות בציר מבישול דגרסי' במנחות פ' כל המנחות באות מצה הל' כמות שהן משערין [נ"ה ע"א], כי אתא רב דימי א"ר אלעזר שאני גרוגרות הואיל ויכול לשולקם ולהחזירן לכמו שהיו, וכן ההיא דאנגרון [ברכות ל"ו ע"א] ואכסגרון דאמרינן מיא דכולהו שלקי. ובמיני קטניות שייך בישול כגון תבשיל של עדשים, אבל גבי תורמוס אותו שייך שלק ולא בישול כדגרסי' [ביצה כ"ה ע"ב] דתורמוס שולקין אותו שבע פעמים. ובדילועין שייך בישול כדאיתא בהנודר מן הירק [נדרים נ"ד ע"א] דאמר ירק המתבשל עלי. ובכל דבר שצריך בישול הרבה שאינו נאכל אלא א"כ יבשלנו הרבה זה קרוי שלק ולא בישול ואף שאין בני אדם רגילין לבשלו אם בשלו קרוי שלק כההיא דבכל מערבין [ערובין כ"ח ע"ב] דגרסי' גבי קור אמר אביי שלקו וטיגנו איכא בינייהו ומייתי עלה ההיא נמי דגרסי' בפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"א] איבעי' דר' יצחק עור חמור ששלקו מהו, ומייתי עור ששלקו ושיליה שחישב עליה, ובפ' כיצד צולין הל' כל הנאכל בגדי הרך [פסחים פ"ד ע"א] דאוקימן דכל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך צלי דהיינו ראשי כנפים והסחוסים אבל בדבר הנאכל בדרך תבשיל כגון בשר, שלק שלו מבושל הרבה כדאיתא בהנודר מן הירק [נדרים נ"ד ע"ב] שאני עופות דאפשר בשלקא כלומר אם מבושל הרבה לא פרח ליביה דמקיז בצפרא, וכההיא דזבחים פ' כל התדיר [צ' ע"ב] וכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין, ותימא למה הקדים שלק לבישול, בפ"ג מינין אסור' בנזיר [נזיר מ"ה ע"ב] היה מבשל את השלמים או שולקן, (דבפ') [ובפ'] הנודר מן המבושל מסיק דהנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. ובירושלמי דנדרים ובירושלמי דנזיר עלה דהיה מבשל השלמים או שולקן מתנית' אמרה השלוק האי מבושל דתנינן היה מבשל השלמים או שולקן, והתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר ר' יוחנן הלכו בנדר' אחר לשון בני אדם וכו', הילכך כבד הואיל ואין דרך בני אדם לבשלה להכי קרי לבישול שלה אף בלשון שלק, מיהו שלוקה דקתני גבי מתובלת אשמעינן דהרבה מאד מבושלת ומקצת הזכרתי לפי שאין לנו להקשות מלשון שלק דעלמא אפילו שלק דקת' בשר להכא כנ"ל, ומה שפסק רש"י בהלכות מנהגא ומר רב יהודאי גאון בה"ג ופר"ח בהלכות כבד לא הספקתי להעתיק ולא כתבתי אלא גופה של הלכה.
